נולדתי בספטמבר 1979 באתיופיה, בעיר בשם "נזרת" שקרובה לעיר הבירה אדיס-אבבה. גדלתי בבית צנוע. אני זוכר שלאמי תמיד היתה אמונה בישוע וממנה שמעתי לראשונה על האמונה המשיחית. אבי היה אומר לי ש"יום אחד נגיע לארץ ישראל" אבל הוא אף פעם לא הסביר לי למה. בתקופה ההיא אנשים פחדו לדבר על כך שהם יהודים, כי תמיד היו מריבות ורדיפות על רקע אנטישמי. עד שהגעתי לארץ לא ידעתי מה זו כיפה או מה זה אומר להיות יהודי.
עליה לארץ
עלינו לארץ כל המשפחה באפריל 1991, כמה חודשים לפני "מבצע שלמה" ואחרי מלחמת המפרץ. כבר במטוס התחילו ויכוחים על כך שהמצות לא כשרות לפסח ואני לא הבנתי למה הכוונה, רק אמרו לי ש"בית ישראל לא אוכלים חמץ בפסח.” היתי בערך בן 12 וכילד הכל נראה לי כיף. כשאתה בא ממדינת העולם השלישי הכל נראה אחרת. כשהגענו לישראל, אני זוכר שקיבלו אותנו באהבה והיו דואגים לנו. למדנו עברית באולפן ושלחו אותנו לפנימיות דתיות-לאומיות.
בפנימייה
את כיתות ז'-ט' למדתי במסגרת דתית; הייתי חובש כיפה וציצית וראיתי את עצמי כיהודי דתי. התגובה שלי לדת היהודית הייתה קנאה לאלוהים. הייתי מרגיש שאני צריך להגן על הזהות היהודית של המשפחה; לא היתי נותן לאף אחד בבית להדליק טלוויזיה בשבת או להדליק אור. כיתות י'-י"ב עברתי ללמוד בפנימיה חילונית, שם הורדתי את הכיפה והתחלתי לחיות את חיי כחילוני. המשכתי ללימודי עתודה באוניברסיטה והמגורים והעבודה היו בקיבוץ.
בקיבוץ
בתקופה הזו נכנסתי לחיים מלאי חושך ובלבול. התחלתי לבלות במועדונים, לעשן, לשתות, לרדוף יחסים עם נשים ואף השתמשתי וסחרתי בסמים. אבל תמיד היתה בי ריקנות שהכסף והבילויים לא יכלו למלא. חיפשתי אהבה וחברות אמיתית אבל בפנים הרגשתי ריק ושום דבר לא נתן לי את מה שחיפשתי. הייתי אבוד וחסר אונים.
"ממעמקים קראתיך ה'"
בגלל סגנון החיים הזה והדברים שעסקתי בהם, חיי היו בסכנה, והיה עלי להחליט לאן לפנות. אני זוכר שיום אחד,בתוך החושך הזה, חזרתי הביתה ובכיתי וזעקתי לאלוהים מכל ליבי, אמרתי "אם אתה קיים - בוא ותעזור לי, אני עייף מכל זה". והוא ברחמיו נעתר לתפילתי! בביתי היה תנ"ך והתחלתי לקרוא בו. התחלתי להאמין שאלוהים קיים אבל לא האמנתי בישוע; שאלתי את אמא שלי שמאמינה בו, האם ישוע הוא אמיתי ונמצא בתנ"ך שלנו? והיא הפנתה אותי לישעיה פרק ז' 14“לָכֵן יִתֵּן אֲדֹנָי הוּא לָכֶם אוֹת הִנֵּה הָעַלְמָה הָרָה וְיֹלֶדֶת בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ עִמָּנוּ אֵל"ולירמיהו פרק ל"א 30"הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם-יְהוָה וְכָרַתִּי אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה" ולדניאל ג' 25(תרגום מארמית)“עוֹנֶה וְאוֹמֵר: הִנֵּה אֲנִי רוֹאֶה אֲנָשִׁים אַרְבָּעָה מֻתָּרִים, מְהַלְּכִים בְּתוֹךְ הָאֵשׁ וְחַבָּלָה אֵין בָּהֶם, וּמַרְאֵהוּ שֶׁל הָרְבִיעִי דּוֹמֶה לְבֶן אֱלֹהִים." הייתי המום מהפסוקים האלו ולא יכולתי להתעלם ממה שראיתי. אך עדין היה לי קשה לחשוב ש"הברית החדשה" היא ההתגשמות לנבואת ירמיהו בתנ”ך. התחלתי לשאול רבנים ומורים ואף אחד לא נתן לי תשובה מספקת. אז החלטתי לקרוא בברית החדשה בעצמי ולכשקראתי, פשוט התחלתי לבכות משום שהבנתי שאני חי בחושך. מאותו רגע הייתי בוכה אם הייתי שותה או מעשן, כל מילה מיותרת בשיחות עם חברים הכאיבה לי; לא הבנתי מה קורה לי אבל אלוהים הראה לי שזה הוא, שזה האור שלו שמתחיל לזרוח בחיי. המשכתי לקרוא בתנ"ך אבל הפריע לי שאני לא יכול לעשות מה שאני רוצה, אז עזבתי את התנ"ך והמשכתי לבלות עם חברים ולעשות את מה שעשיתי פעם, אבל זה כבר לא היה אותו דבר. הבנתי שישוע הוא הדרך, האמת והחיים ולבסוף החלטתי לעזוב את הכל וללכת אחריו.
היום
ישוע שינה את חיי והיום אני אדם חדש! היום אני חי כל יום בחסד האדון כתלמיד של המשיח ישוע. אני כולי תפילה שעוד רבים יבואו לאמונה בישוע מקרב הישראלים ובמיוחד מבין העולים מאתיופיה. אני קורא לכולם לפתוח את התנ"ך ולהבין בעצמם מי הוא ישוע; לפני שפוסלים דבר צריך לבדוק אותו. ישוע הוא משלנו, הוא משיח ישראל, והמאמין בו אינו מפסיק להיות יהודי. אנו עלינו לארץ הזאת כדי לעבוד אותו בכל ליבנו, נפשנו ומאודנו!
