בתורה כתוב "עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן" (שמות כא 24). כלומר, לכל דבר יש מחיר, ועל מנת שייעשה הצדק במלואו, עליך לשלם מחיר שווה-ערך לנזק שעשית. 
‍
למשל, בואו נגיד שנסעת מעל המהירות המותרת ופגעת במישהו. הרכב שלו טוטאל לוס, והוא יוצא מזה עם שלוש עצמות שבורות וכתף מפורקת. לא משנה כמה פעמים תבקש סליחה, כל עוד לא שילמת את מלוא החוב - לכסות על הנזק - הצדק לא באמת ייעשה. אם תשלם את מלוא החוב, זוהי כפרה על מה שעשית.

אלוהים תמיד רצה מערכת יחסים קרובה איתנו. אבל הוא גם אל של צדק, ולא יכול להעלים עין מהחטא.
‍
כעם הנבחר, אלוהים הטיל עלינו סטנדרטים מוסריים גבוהים עם מתן התורה. והאמת היא, שכולנו, אפילו אם ניסינו לעמוד בסטנדרטים האלה, נכשלנו. מי מאיתנו אף פעם לא שיקר? מי לא חמד? מי תמיד כיבד את ההורים? מי קיים "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" בכל רגע נתון?  
‍
דוד המלך סיכם את המצב שלנו כך: 
"יְהוָה מִשָּׁמַיִם הִשְׁקִיף עַל־בְּנֵי־אָדָם
לִרְאוֹת הֲיֵשׁ מַשְׂכִּיל דֹּרֵשׁ אֶת־אֱלֹהִים׃
הַכֹּל סָר יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ [בתרגום מודרני: כולם סטו וכאחד קילקלו את דרכם] 
אֵין עֹשֵׂה־טוֹב אֵין גַּם־אֶחָד" 
(תהילים יד 3-2)

האם אלוהים ישים את המצוות שעשיתי על כף המאזניים? לפי התנ"ך, התשובה היא "לא." ישעיהו אומר: וַנְּהִי כַטָּמֵא כֻּלָּנוּ, וּכְבֶגֶד עִדִּים כָּל־צִדְקֹתֵינוּ" (ישעיה סד 6). "בגד עידים" היה הגרסה הקדומה לתחבושת לווסת. במילים אחרות, כל המעשים שאנו עושים על מנת להצדיק את עצמנו, נחשבים בעיני אלוהים לדבר טמא ומגעיל.
‍
בתלמוד מסופר על רבן יוחנן בן זכאי (ריב"ז) שהיה על ערש דווי, ובכה. תלמידיו שאלו אותו מדוע הוא בוכה, והוא ענה:
"אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכים אותי שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כועס אין כעסו כעס עולם ואם אוסרני אין איסורו איסור עולם, ואם ממיתני אין מיתתו מיתת עולם, ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון - אף על פי כן הייתי בוכה. עכשיו שמוליכים אותי לפני מלך המלכים הקדוש ברוך-הוא שהוא חי וקיים לעולם... ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים: אחת של גן העדן ואחת של גיהינום, ואיני יודע באיזו מוליכים אותי, ולא אבכה?!" (ברכות כ"ח)
‍
אפילו לריב"ז, גדול הדור, לא היה ביטחון שהמעשים שלו יבטיחו לו מקום בגן עדן - להיפך, הוא חווה פחד נורא! אכן, לא ניתן לסמוך על המעשים שלנו. אבל אל דאגה! אלוהים עצמו כן הציע פתרון - יש דרך לקבל כפרה וודאית. 

בתורה, כל אדם שרצה להשלים עם אלוהים היה צריך להביא אל המשכן שה תמים (או כל חיה שיכלה לשמש כקורבן), והאדם החוטא היה סומך את ידיו על ראש השה ומתוודא על חטאיו. אפשר לומר שבאופן סמלי הוא העביר אל השה את חטאיו, ולאחר מכן השה נשחט לעיני בעליו. זה נקרא "קורבן", שכן רק בעזרתו אנו מתקרבים לאלוהים.
‍
כך אלוהים הביא לנו את עקרון הכפרה: מישהו צריך לשלם את המחיר על הפשעים שלנו, ומפני שאלוהים אוהב אותנו, הוא נתן לנו אפשרות שבעל חיים ימות במקומנו. הוא אומר לעם ישראל: "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר" (ויקרא יז 11). 
‍
כלומר, ללא דם - אין כפרה. אפילו רש"י אמר, "אין כפרה אלא בדם" (פירוש רש"י על יומא לג ב). זה לא המעשים, לא התפילות, לא הצדקות ולא הצום שלנו שיכולים לשלם את החוב שלנו. הכפרה והסליחה יכולות לבוא רק דרך הקורבן.

יש לנו בעיה "קטנה" - אין לנו בית מקדש כבר אלפיים שנה! אז איך נוכל להימלט מהמשפט של אלוהים?
‍
הנביא דניאל ניבא שהמשיח היה צריך לבוא לפני חורבן בית המקדש ולמות מוות אלים, וזאת על מנת "לְכַלֵּא הַפֶּשַׁע וּלַחְתֹּם חַטָּאוֹת וּלְכַפֵּר עָוֹן, וּלְהָבִיא צֶדֶק עֹלָמִים" (דניאל ט 26-24). כלומר, הוא היה צריך להביא את הפתרון האולטימטיבי לחטא ואת הכפרה הנצחית על כל העוונות שלנו.
‍
ישעיהו אמר על אותו המשיח, שאנחנו כעם נדחה אותו בהתחלה, אבל:
"הוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ, 
מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו,
וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא־לָנוּ׃
כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ,
אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ
וַיהוָה הִפְגִּיעַ בּוֹ, אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ׃" 
(ישעיה נג 6-5)
‍
‍
הוא היה צריך למות במקומנו כקורבן המושלם ולהיות הכפרה שלנו! ולאחר מכן, אלוהים הבטיח להקים אותו מן המתים (פסוק 10). 

המשיח הביא את הפתרון האולטימטיבי לחטא ואת הכפרה הנצחית על כל העוונות שלנו.

מי בא לפני חורבן בית המקדש, נדחה על ידי עמנו, סבל ומת במקומנו ואז קם מן המתים? יש רק אדם אחד בהיסטוריה שמתאים לתיאור הזה - ישוע מנצרת!
‍
הוא חי לפי התנ"ך בצורה מושלמת כל ימי חייו ולכן היה כמו "שה תמים" ללא פגם. והוא הגשים את הנבואות על משיח ישראל.

לפי התלמוד (בבלי יומא לט ב), 40 שנה לפני שנחרב בית המקדש, העיד רבן יוחנן בן זכאי שהמקדש סיים את תפקידו. כל שנה, אחרי שהכהן הגדול הקריב את הקורבנות של יום כיפור, אלוהים היה מעניק לעמנו ארבעה סימנים על-טבעיים כדי להראות שהוא קיבל את הקורבן וסלח לעם. 
‍
הסימן הבולט ביותר היה שלשון הזהורית, שהייתה חוט אדום שנקשר לפתח המשכן, הייתה מלבינה אחרי הטקסים של יום כיפור. אבל למשך 40 שנה לפני חורבן בית המקדש, כל הסימנים הפסיקו. כלומר, אלוהים לא קיבל את הקורבנות האלה יותר.
‍
איזה אירוע היסטורי קרה 40 שנה לפני חורבן בית המקדש שהוביל לכך? 

זו בדיוק השנה שבה ישוע סבל ומת עבור חטאינו, ואז קם מן המתים ביום השלישי - סימן על-טבעי לכך שאכן אלוהים קיבל את ישוע כקורבן ששילם על כל חטאי האנושות אחת ולתמיד. 
‍
האם ייתכן שאלוהים לא קיבל את הקורבנות בבית המקדש ביום כיפור מפני שהמשיח כבר נתן את נפשו כקורבן המושלם והסופי?
‍
כתוב בברית החדשה: בָּזֹאת נִגְלְתָה אַהֲבַת הָאֱלֹהִים בָּנוּ, בָּעֻבְדָּה שֶׁאֱלֹהִים שָׁלַח אֶת בְּנוֹ יְחִידוֹ לָעוֹלָם לְמַעַן נִחְיֶה בִּזְכוּתוֹ. בָּזֹאת הִיא הָאַהֲבָה, לֹא שֶׁאֲנַחְנוּ אָהַבְנוּ אֶת אֱלֹהִים, אֶלָּא שֶׁהוּא אָהַב אוֹתָנוּ וְשָׁלַח אֶת בְּנוֹ לִהְיוֹת כַּפָּרָה עַל חֲטָאֵינוּ (איגרת יוחנן הראשונה ד 10-9).

זוכר את האדם והרכב שפגעת בו? בואו נגיד שהוא תובע אותך ואתה עומד בבית משפט. כשאתה שומע את הסכום האסטרונומי שתצטרך לשלם עבור הפיצויים והנזק, אתה אומר, "אין לי איך לשלם את כל זה!"
 
השופט משיב, "אם לא תשלם, תמצא את עצמך בכלא."
‍
ואז לפתע קם התובע, רואה את מצבך, מרחם עליך, ומכריז, "אני אשלם בעצמי את מלוא החוב."
‍
זוהי גם כפרה, אבל גם מעשה של חסד.
‍
אנחנו היינו בחוב ענק כלפי אלוהים, אבל באהבתו האינסופית הוא שלח את בנו, ישוע המשיח, כדי לשלם את המחיר עבור כל החטאים שעשינו במהלך חיינו! איזה חסד אדיר!
‍
כל מה שעלינו לעשות, זה לפנות מהדרכים שלנו לדרך של אלוהים ולהאמין באלוהי ישראל ובמשיח שהוא שלח, ישוע. ולמאות אלפי היהודים בכל העולם שכבר קיבלו אותו, ישוע לא רק נתן כפרה, אלא גם התחלה חדשה.